ההבטחה האחרונה - ועד הרבנים - קרנות עזרה וסיוע

ההבטחה האחרונה

תרמו כעת לועד הרבנים וציינו עבור קרן מס' 3813

יצור מעורר חמלה

"עוד מעט תראי אותו." המיילדת עוטפת את התינוק בתנועות מהירות. "עוד כמה רגעים, טוב מאמל'ה?" רופאים נכנסים לחדר, מדברים בשקט..

"הוא יהיה בסדר," האחות מניחה את התינוק בזרועותיה, סוף סוף. "אל תיבהלי, אמהל'ה. הרבה תינוקות בעולם נולדים כך." צביה עוצמת עיניים בבהלה.

היא מתחננת שיקחו ממנה את היצור הזערורי, המרתיע, ואז מסיטה את ראשה ופורצת בבכי נורא. הקירות רועדים מהבכי הזה. "הוא יהיה בסדר." בעלה נכנס, מנסה לשווא להסתיר את חרדתו.

"הוא יראה רגיל?" צביה מרימה עיניים שטופות דמע.

"בעזרת השם."

"בטוח?"

"בטוח." בעלה נושם עמוקות. "אמנם נצטרך לטוס איתו לחו"ל כל כמה שנים, אבל בסופו של דבר לא יראו שום סימן."

"זה בטח עולה הון." צביה מתחילה להירגע.

"אהה."

"ומאיפה יהיה לנו?"

"יהיה." הוא מדבר בטון בוטח. "השם יעזור, הוא תמיד עוזר. קודם כל תתאוששי בעצמך, צביה. אחר כך נדאג הלאה."

אחר כך, כשנחומי היה בן כמה חודשים, הם טסו לבוסטון פעם ראשונה. השסע בשפתיו של נחומי עלה מעבר לנחיריים, כולל מערות האף, ולמטה המשיך עד לעומק החניכיים. שיניים לא היו בחלל הפעור, והניתוח של גיל שש כלל גם השתלת שיניים קדמיות. כול עלה הון תועפות והם איכשהו, בדחק ובסיעתא דשמיא מיוחדת, הסתדרו.

מתייתמים בחטף

קצת אחרי האירוסין של רבקי גילו לאבא את המחלה הנוראה בשלב מתקדם מאד. ככה, באמצע הזר שפרח בסלון, תוך כדי קבלת ברכות מזל טוב מכל מי שעדיין לא הספיק להתקשר עד כה – היו צריכים לעכל שבעצם, אולי עד החתונה אבא כבר לא יהיה פה.

אפילו לא ניסו לטפל בו. מבית החולים שלחו אותו הביתה, לחכות בנחת למוות. והיה גם חתונה שחייבים להתכונן אליה. לבחור סט מצעים ורוד כשמלאך המוות כבר דופק בדלת, למדוד שמלת כלה ולא לחשוב על האמבולנס שהטיס את אבא לבית החולים היום בבוקר.

בחתונה אבא לא השתתף, ובמהלך הערב אמא דבוקה לסלולרי. רגלה דופקת על הרצפה בעצבנות. מה יהיה עם אבא, שרק תעבור החתונה הזו בשלום. השם, הדבר האחרון שמתאים לה עכשיו הוא לרקוד באמצע המעגל.

באמצע שבוע השבע ברכות הפסיקו את הסעודה, אספו במהירות כלים חד פעמיים חגיגיים לתוך אשפתון ורצו לאבא. מהר, תזמינו מונית. שעוד נספיק להגיד לו שלום. חתן וכלה בבגדים חדשים, אחים של כלה חגיגיים. רצים במסדרון ושפתותיהם נוקשות באימה. נאספים על יד מיטתו של אבא. הם רואים איך הקו מתיישר, וכל הילדים צועקים ביחד "שמע ישראל" – – –

 

יתום פגוע

 

אמא נשארה לבד, עם ההתמודדות הקשה, עם נחומי, שהמנחמים מסתכלים עליו בעיניים נדהמות והוא מסמיק עד שורשי שערותיו.

תחשוב שזה הילד שלך. עם פה שסוע וחור עד האף. נחומי הוא הילד של כלל ישראל, יתום, בן ישיר לקדוש ברוך הוא. אילו היה הילד שלך היית משקיע הכל, כשהוא הבן של השם יתברך – אתה רוצה אפילו יותר. רוצה בשבילו שיניים ושפתיים, רוצה אף בלי 'חלון' לתוך הפה. איך נושמים ככה, מה עושים כשמצוננים והאף נוזל? אל תנסו לחשוב על זה.

התור כבר נקבע לניתוח. נקנו כרטיסי טיסה מכסף שלוו, וצריך לשלם לבית החולים לפני מועד הניתוח. אמא אורזת תיק לה ולנחומי, מארגנת מישהו שישהה עם הילדים בזמן העדרותם, ושניהם נוסעים לשדה התעופה. אלמנה עם יתום פגוע. לבד, מצוערים, מתמודדים.

"אולי נוותר על הניתוח…" אומר נחומי בשקט. הוא כבר בחור ישיבה בוגר ואוטוטו מתחיל שידוכים. "רוב השסע סגור כבר, ואת רואה שאני מסתדר יפה מאד גם ככה."

אמא מקשיבה ודמעות עולות בעיניה. "מה פתאום! בשום אופן לא אתן לך להישאר ככה! מספיק סבלת כל השנים…" המונית עוצרת, הם נכנסים לטרמינל, עוברים את הבידוק… תיכף המטוס ממריא.

המטוס ממריא, ואיתו ממריאות התפילות שלנו בשבילו, והתרומה שלנו. אנחנו ניתן מכל הלב, נעניק ליתום מיוסר מתנה הכרחית: פנים אנושיות. פה, אף.

בואו נסתכל במראה: אנחנו נורמלים. איזו מתנה קיבלנו! תווי פנים מסודרים, נעימים. תקינים. את הכרת הטוב העצומה לריבונו של עולם נתרגם לתרומה לקרן הזו – – –

 

לעזרה והצלה תרמו כעת לקרן מס' 3813 דרך ועד הרבנים לעניני צדקה