ועד הרבנים - 10 יתומים שנותרו לבד חסרי כל

10 יתומים שנותרו לבד חסרי כל
מספר קרן: 6222

 

רבות מחשבות

 

אפילפסיה. איזו מילה נוראה. איזו מחלה נוראה. אבא הולך לבית הכנסת, ולא יודע אם יפול בדרך הלוך או בדרך חזור, ומי יראה אותו, והיכן יספוג את הפגיעה חלילה. מתכוננים לבר מצווה של בן יקר, ואולי אבא יתמוטט באמצע הסעודה או בדרשה. לא יודעים מה יקרה, מתי, כל רגע הוא סכנה ופחד מחודש.

מול המחלה הזו התמודד רבי מיכאל פישר ז"ל בגבורה עוצמתית. בכוחות גוף מדולדלים סחב את עצמו לשולחן שבת יחד עם כל המשפחה, ישב איתם כל הסעודה, שר זמירות. העיניים ביקשו להיעצם, האיברים זעקו למנוחה דחופה, אבל הוא רצה לתת לילדים שלו – אבא. שולחן שבת. ילדות יפה נעימה ורגילה עד כמה שאפשר.

באמצע החיים תקפה אותו המחלה הנוראה הזו. רבי מיכאל היה תלמיד חכם עצום ובעל ראש גאוני. בישיבה שלמד בבחרותו עקף את כולם ובלט בכשרונות יוצאי דופן יחד עם התמדה עמלנית. רבותיו ניבאו לו גדולות ונצורות. "ספר תורה מהלך" – התבטא פעם ראש הישיבה בחום. רבי מיכאל אהב את התורה, נשם תורה וחי תורה.

 

מי דמיין בכלל את המחלה שלו, אז, לפני עשרים שנה בסך הכל? יוצא צורב צעיר ליום נישואיו, מקים בית של תורה, שואף לשקוד בהיכל השם כל ימי חייו. השגרה נכנסה לתלם. רבי מיכאל זכה ללמוד וללמד לאחרים לפרנסתו, וכל שעה פנויה הוקדשה לעוד תורה. עוד טל חיים. ענייני העולם כמעט לא נגעו אליו. אשתו הצדיקה ניהלה את הבית וגידלה את הילדים והוא – בתורתו. הולך וצומח.

ופתאום באה מחלה ארורה ומכתיבה את קצב היום. מחלה לא צפויה שכזו. פחד נורא. מי יודע, למען השם, מתי והיכן יפול בפעם הבאה?

 

חולי בעוני

 

את ההוראה רבי מיכאל עזב מייד עם ההתקף הראשון, וככה, בד בבד עם הוצאות אדירות סביב המחלה, נסגר גם ברז הפרנסה היחיד בבית. ביטוח לאומי נתן קצת, מתי מעט שהספיק כדי לשרוד את התקופה הראשונית, ואחר כך תכפו החובות.

השנים ממשיכות להתגלגל. הוצאות בלי סוף, מתח כל סוף חודש וחיפוש מבוהל, נואש, אחר ההוצאות השוטפות המינימליות ביותר. שנים קשות, מלחמה מול מחלה אכזרית ובלתי צפויה. אבא מקבל תרופה חדשה שתקטין את תדירות ההתקפים והיא גורמת לו לישנוניות יתר.

הילדים הולכים לתפילת שחרית לבד, כשאבא עדיין ישן. תיק הטלית והתפילין מונח במקומו הקבוע עד שעה מאוחרת, כי המחלה אופפת את אבא בחולשה בלתי נתפסת.

והוא בסך הכל אברך צעיר! אבא שנושא בזרועותיו ילד בן שלוש ביום הראשון של החיידר, עטוף בטלית, ומפחד שאולי עוד רגע, חס ושלום, יבוא התקף ויפיל אותו על המדרכה. הוא מניח את הילדון המאוכזב ומושיט לו יד. הוא כל כך היה רוצה לשאתו עד החיידר, אבל מה לעשות שריבונו של עולם רצה אחרת?

 

פחד של קבע

 

ההתקפות חוזרות ונשנות, ואף על פי כן מתאמץ רבי מיכאל לאחוז בחיים בכל כוחותיו הדלים. הוא יוצא לתפילות למרות שאולי יפול בדרך ויושב עם חברותות גם כשעיניו נדבקות בכבדות. מבטיהם של בני המשפחה מלווים אותו בדאגה. ואם אבא יישמט בצד הכביש ואף אחד לא ישים על לב? 

צהרי שבת קודש. אבא יושב על כסא בראש השולחן, בן הארבע על ברכיו והגדולים יותר משני צידיו. החומשים פתוחים, ואבא בוחן כל אחד על פי רמתו.

"יופי!" מלטף אבא את  לחי הקטן שקרא פסוק שלם ברהיטות. הגדול מסביר את רש"י, מבאר מילה ארמית קשה.

פירורי אושר מנשבים סביבם. מראה מתוק כל כך, אבא לומד עם ילדיו. כאילו הכל רגיל. כאילו.

פתאום נסדקת התמונה היפה. אבא רועד ומחליק אל הרצפה, הילדון שעליו מופל בחבטה וצורח. אמא מזנקת מהספה, פרקי תהילים נזעקים באוויר. הילדים מחניקים זעקות היסטריות. כרית מובאת ומוכנסת בעדינות מתחת לראשו של אבא, וניתן לשמוע את הלבבות הולמים בפראות עד ש'זה' יגמר.

אבא נופל המון, אבל הם לעולם, לעולם! לא יצליחו להתרגל למחזה המבעית הזה!

ככה סחבו שמונה שנים! שמונה שנים בייסורי נפש וגוף, מתכננים לצאת ופתאום אבא מתמוטט. עורכים שולחן ליל הסדר ונשמעת חבטה. ילדים יושבים בחיידר ובראשם סיוטי בלהות אולי קרה לאבא משהו. הקטנים בכלל לא מכירים אבא בריא. רבי מיכאל מגייס את שארית כוחותיו כדי להעניק להם שעות עם אבא. ושוב נופל לעיניהם…

 

מכה אנושה

 

ביום חמישי של עשרת ימי תשובה עלה אבא בסערה השמיימה מול עיניהם הקרועות של עשרת ילדיו. כולם היו בבית, מהגדולה בת השש עשרה עד הקטן בן השנה וחצי. הם שמעו את הקולות והריחו את ריחו של המוות, קרוב קרוב, הכי קרוב שיש.

בלי שום הכנה, שום רמז לא סיפר שזה עומד לקרות. האפילפסיה רבצה על הבית כמו ענן סמיך והכתיבה את סדר היום, אבל היא היתה משהו שחיים איתו ולא סכנת חיים. היה ערב נחמד ויפה, משפחתי. מישהו חלם שסופו יהיה חלום בלהות?

 

ברוך דיין האמת.

 

כל עם ישראל עסק בהכנות לחגים. מודעות לעריכת כפרות בזול, ריח של סכך ומכירות קישוטי סוכה, ובאמצע התכונה היהודית – עמלנית צועדת לוויה. יתומה בת שש עשרה, פעוט יתום בן שנה וחצי. עשרה יתומים קרוע בגדים וחסרי פרוטה.

שמונה שנים של גבורה הגיעו אל קיצם ביום שני ה' בתשרי. כל המשפחה התמודדה ונלחמה עם אבא, חרקו שיניים,  שתקו מול העניות הגדולה והתפללו חזק חזק שהשם ייקח מאבא שלהם את המחלה חשוכת המרפא.

ועכשיו – אין בשביל מה לקוות, אבא נפטר והחובות מהמחלה נשארו עליה, עבודה מסודרת לאמא- לא היתה אף פעם. יש רק עשרה יתומים שהאפילפסיה צלקה בנפשם ואלמנה צדקנית שצריכה לשקם את ההריסות מאפס עגול מאופס. הם עניים של ממש, 'כל ישראל ערבים' אין להם, כי אבא היה חולה כבר כשהוקם פרויקט הערבות המופלא הזה. הרכוש היחיד שבבעלותם הוא מצבור ענק של דמעות שעולה על גדותיו.

החגים עברו במערבולת דמעות חנוקות במאמץ, ומתוך הדמעות בוקעת בקשה חרישית. מסכת סבל ארוכה מאחוריהם, התמודדות קורעת עוד יותר לפניהם — ובתווך התרומה שלך שתקבע גורלות.

אתה לא יכול להתעלם, כשמניין יתומים תולה בך עיניים מתחננות בלי לדעת בעצמם על מה, ורק הדמעות שלהם ממיסות את הנשמה.

אתה לא יכול להמשיך הלאה, כשהאלמנה הזו צריכה לחיות עם עשרה יתומים ואין שקל אחד בחשבון. והיא פושטת ידיים אליך, אין –אין למי לפנות חוץ מלאחינו בית ישראל.

אתה לא יכול לשמוט את העלון הזה בלי תרומה. עשרה יתומים, עשרה ילדים יהודים, וכל עתידם עליך. הרי כולנו יודעים כמה עולה לכלכל משפחה, ומשפחה בלי אבא זקוקה ליותר, הרבה יותר, כדי לגדל ילדים שמחים. לא יתכן שנניח להם להיקרע לבד!

 יהודי יקר! אתה כבר נכנסת לשגרה, וליתומי רבי מיכאל ז"ל לא ישובו לעולם החיים שהיו קודם. נכון שאחרי החגים, והיו לנו בלי סוף הוצאות בתקופה האחרונה. אבל חייבים, חייבים להרים כאן תרומה נאותה. בשבילנו זו קנייה אחת פחות – בשבילם אלו חיים שפויים.

אנא, תשמע שוועתם. אנא ואנא- – –

 

 

להצלת משפחת עשרת היתומים לחצו כאן, וציינו עבור מס' הקרן 3795