9 יתומי משפחת רוטמן מאשדוד - ועד הרבנים

9 יתומי משפחת רוטמן מאשדוד
מספר קרן: 8727

היו שותפים לצדקה הגדולה של החזקת אלמנה ותשעת יתומיה הקטנים למשפחת רוטמן, יש לציין עבור קרן 3889

 

 

בשיא השמחה

 

המעגלים מפזזים בקצב. רגליים עולות ויורדות, כפות ידיים אחוזות זו בזו. באמצע המעגל רוקד החתן, ומסביב משתלהבים האחים והחברים. בצד הנשים זוהרת הכלה בתוך שמלת כלולות, חיוכים נרחבים מאוזן לאוזן, עיניים נוצצות ושמחה ענקית, אמיתית, עולה על גדותיה. כולם אוהבים את המשפחה, אנשי הקהילה מעריצים את אבא ובאופן אישי כל אחד מהם חייב לו הכרת הטוב- על עזרה טכנית בארגון שמחה, על פתרון בעיה מטרידה, על טובה שהצליח לארגן בתור גבאי בית הכנסת. בחתונה הם מתאמצים מעל ומעבר להביע את ההערכה הזו. 

ביום שני נחגגה החתונה. פחות משבוע אחר כך צעקו הילדים הקטנים "טאטע! טאטע!" וקהל ענק של מלווים געה בדמעות. לפני ימים ספורים אבא ליווה את ביתו לחופה לצלילי מנגינה מסורתית מרגשת, ועכשיו מלווים אותו אל בית העלמין בניגון של הספד.

מודעת האירוסין עדיין תלויה על הדלת. המקפיא מלא עוגות ודברים טובים, שמלות האחיות עוד עומדות מחוץ לארון, מזכירות את השמחה הגדולה. בערבים צועד הזוג המאושר לשבע ברכות, בצהריים הם באים לבית ההורים, מתפנקים בארוחות של אמא ומוקפים באחים הקטנים, הנרגשים. אחות שלהם התחתנה! הם מביטים במראה החדש בהשתאות. כמה שמח לחתן בת!

ביום שישי של לפני השבע ברכות אבא באמצע לקרוא  את ספר התהילים מתחילתו ועוד סופו ברציפות. אבא צולל אל המילים הקדושות, העורגות לקל חי. בריסיו נקשרות דמעות של הודיה על העבר ובקשה על העתיד. אינספור קשיים עברו עליהם עד שזכו לרגעים המאושרים הללו, וקשיים נוספים ממתינים בהמשך. אבא מעולם לא ליקק דבש. תמיד עבד קשה: בחינוך הילדים, בפרנסת הבית, בגלגול חובות. חיי עמל ויזע יחד עם הודיה אינסופית להשם וחיוך מאיר שמחפה על כל הצרות. קריאת התהילים מאפיינת אותו במדויק: הקירבה להשם יחד עם התפילה לעני, התשבחות מתוך הצער, מציאת החסד שמסתתר דווקא בזמנים הקשים.

 

התנפצות לרסיסים

 

אמא טועמת את הצ'ולנט בפעם האחרונה, מוסיפה קצת פלפל שחור ומנמיכה את האש. אחת הבנות מוציאה את הדגים מהתנור, ערימה של קופסאות סלטים מוכנה על השיש להעברה לאולם בית הכנסת.

החתן והכלה דופקים בדלת, נכנסים לטעום משהו ביום שישי אצל אמא. "ואוו, אתם ממש מאורגנים!" מתפעלת הנשואה הטרייה. "איזה סדר מופתי!" אמא מחייכת בסיפוק. כולם עבדו קשה, אין ספק, וברוך השם הגיעו לרגע הזה. הלוואי שנטרח תמיד רק בשמחות- היא אומרת ומגישה לזוג שלה מנה מכובדת לטעימה. תאכלו משהו.

וכמו בהרבה עלונים אחרים, גם כאן מצלצל הטלפון בתמימות, אמא מקשיבה וקורסת רועדת בכל הגוף. אחד הילדים תופס את הטלפון, מאזין לקולות ונאלם. כמו מתוך חלום בלהות, נרקמים הסיפורים המזעזעים למציאות מחרידה בתוך הבית שלהם.

הילדים מתקבצים מכל החדרים למטבח, מריחים את הטרגדיה ועוד לא יודעים מה בדיוק ולמה ומתי. שתים עשרה ילדים, רק שלושה נשואים, מביטים באמא החנוקה ובטלפון חליפות ועל פניהם כל השאלות שבעולם.

איך סיפרו להם? מי ההין להוציא את המשפט המצמרר מהפה? איך מודיעים לשתים עשרה ילדים בכל הגילאים שהלב של אבא נדם בפתאומיות? מי מעז להישיר מבט אל עיניים של כלה ערב שבת השבע-ברכות, ולומר לה: אבא שלך נפטר?

הבכיות עלו עד לשמים, קורעות לב. ילדים קטנים שאבא היה כל עולמם, אמא שברירית שהתאלמנה ברגע אחד. הראש ריק ממחשבות, לא רואים לא שומעים, רק נחתכים בכאב חד, עמוק עד מצולות הנפש.

איזו שבת עברה עליהם. שבת שבע ברכות, סעודות לבני המשפחה המוזמנים ומשפחת החתן, בלי אבא. בלי אבא. לחנוק את הדמעות בכוח, אסור לבכות בשבת. לגייס כוחות על אנושיים ולנהל סעודות בכאילו, לחייך חיוכים כוזבים. להיזכר בלימוד הארוך של אבא אל תוך ליל שבת, שנמשך לפעמים עד שעות של כמעט אשמורת הבוקר.

הלימוד של אבא היה שם דבר בקהילה. בליל שבת היתה לו קביעות של שבעה דפי גמרא. שבעה דפים! כל לימוד 'הדף היומי' של אותו שבוע. אבא היה יושב עם חברותא עד שעות מאוחרות ממש, עמל על האותיות הקטנות של הגמרא, מתענג בלימוד כמו בחור צעיר. לומדי בית הכנסת האחרים הביטו בו בקנאה גלויה: איך יש לו כוח, אחרי שבוע של עמל לפרנסה ביגיע כפיים, לשבת וללמוד שבעה דפי גמרא ברציפות? כל אחד שנחשף ללימוד הפלאי הזה נמלא הערצה.

בשבת הזו היה בית הכנסת ריק, ואולם השמחות ריק, והלב ריק. יתומים הסתובבו בבגדים חגיגיים בין שולחנות עמוסי מטעמים שהוכנו לכבוד אחותם הכלה, קרועי יגון. הם כאן, ואבא היכן הוא ???

 

היו שותפים לצדקה הגדולה של החזקת אלמנה ותשעת יתומיה הקטנים למשפחת רוטמן, יש לציין עבור קרן 3889

 

 

כוס יגון

 

כשהגיעה השבת הארוכה לקיצה נפרצו הסכרים. רמקול ייבב ברחובות אשדוד, המוני מלווים נאספו והזעקות של הילדים ניסרו את הנשמה. "טאטע!" הם התייפחו, צועקים, מרימים ידיים לשמים. "טאטע! טאטע!!!"

אי אפשר לחשוב עליהם בלי להתפלץ. באמצע שמחת חתונה קורעים קריעה ומתיישבים לארץ. תשעה ילדים שאבא כבר לא יוביל אותם לחופה גועים בבכי.

מנחמים נכנסים ויוצאים, נקרעים מהאומללות המשוועת. בית כזה עני, אלמנה כל כך שבורה- השם ישמור, כזו טרגדיה!

זו כזו טרגדיה, עוד בלי לשמוע על החובות הרבים שנפלו על האלמנה. גם בלעדיהם זקוקים תשעה יתומים למשאבים אדירים של ממון וכוח כדי לגדול בריא, כדי להשתקם, כדי להחלים מהמכה הפתאומית. כשניחתת טרגדיה בלי שום הכנה נפשית – ההתאוששות הרבה הרבה יותר מורכבת.

בימים אלו יושבים אלמנה ויתומים שבעה על אבא. חסרי פרוטה, מלופפים בחובות, בלי לדעת איך יקומו וממה יקנו לחם בעוד שבוע. בלי אגורה אחת לחתן את הילד הבא. העולם סוגר עליהם מכל הכיוונים, למטה תלויות מודעות אבל ממוסגרות שחור שלא מבטאות אפילו אלפית מגודל הטרגדיה.

וכולם מצקצקים בלשון ונאנחים. אוי אוי אוי, השם ירחם עליהם. מסכנים. וגם אתם מוחים דמעה, מעלים בעיני רוחכם ילדה בת ארבע, ילד בן שבע. מי ילמד איתו באבות ובנים, מי יכוון אותו באכפתיות שיש רק לאבא. לרחם כולם מרחמים, אבל מה הלאה?

 

זה לא סוד שבית יתום תלוי בתרומות הציבור. זה לא סוד שכאן הכסף או העדרו – קובע את הטון ואת העתיד. תציצו לקרנות אחרות של יתומים עניים, ורק מלקרוא אותם תיתקפו צמרמורת.

עכשיו זה הזמן לעצור. לפני שנשמע חס ושלום על יתום שהתמוטט מרוב צער, לפני שהם נכנסים לחיי התמודדות קורעת וניסיונות קשים. גם ככה זה יהיה מורכב, היתמות שורפת בלי תוספת העניות. לפחות נדע שעשינו הכל כדי להקל.

עכשיו זה הזמן לתרום. לפני שיעלו כותרות אחרות ברחוב, כשהלבבות עדיין חמים והעיניים רטובות. לפני שנשכח ונשליך אותם לבד בצרתם. לפני שתספיק העניות להכפיל את האסון.

כמה יכול לתת ציבור? הרבה. המון! בתנאי שהוא כולל גם אותך. אתה קורא את העלון- תכניס משהו במעטפה ותכניס אותה בדרך לתיבת ועד הרבנים ברחוב. אף אחד לא יחמיץ תרומה, והיתומים של רבי יעקב רוטמן יקבלו את חייהם.

 

 

היו שותפים לצדקה הגדולה של החזקת אלמנה ותשעת יתומיה הקטנים למשפחת רוטמן, יש לציין עבור קרן 3889