החיים החשיכו - ועד הרבנים

החיים החשיכו

י"ב טבת התשע"ו 24.12.2015

מתפרקת בשקט

כשהרחובות ריקים ורק אור ירח קלוש נבלע בפנסי הרחוב, אמא יוצאת מן הבית. היא יורדת שתי קומות ומסתובבת אל החצר האחורית. כאן לא יפגוש אותה אף אחד.
רק אז היא מרשה לעצמה להתפרק. הצמחייה הירוקה סופגת בשקט את יפחותיה, רחוק מהילדים, רחוק מבעלה האומלל. כל הזמן היא חייבת להיות חזקה בשביל כולם, והגיחות הליליות הללו הן ההזדמנות היחידה לשחרר את משא הדמעות.
אחר כך היא עולה הביתה ושומעת את אבא גונח על מיטתו, מתהפך הלוך חזור בניסיון להירדם. כבר שלוש שנים הוא לא ישן.
כשגילו אצל אבא גידול ממאיר – פתאום התהפכו החיים. קודם היתה משפחה אצילית ומבוססת ועכשיו נפלו השמיים. אבא עזב את העסק לטובת סדרת טיפולים ראשונה, והם גילו שתופעות הלוואי קשות אף יותר מהמחלה עצמה. עכשיו יש אבא סמרטוטי, חלש פיזית ונפשית, מתגלגל מהספה-למיטה-לכסא עם פטישים הולמים ברקות, ואפילו להירדם נורמלי הוא לא מצליח.
ואחרי סידרת הטפולים הראשונה עברו לסדרה שנייה, קשה עוד יותר. כבר התגעגעו לקשיים של קודם. הילדים לא נושמים מרוב חרדה, מסתכלים על אבא הצפוד ונושכים שפתיים למשמע אנחותיו השבורות. אמא בקושי מצליחה להתייחס אליהם בין הבית חולים-בית-גמ"חים.

השלכות

אמא מחבקת את הילדים. "תתפללו." היא אומרת ומצמידה נשיקה רטובה במצח. "תתפללו על אבא, צדיקים שלי. השם אוהב את התפילה שלכם." היא רצה למטה, משאירה את הילדים אצל דודים והולכת להיות עם אבא בשעה שמשתילים לו מח עצם.
הם מחכים בעצבים מרוטים לשמוע שהכל בסדר. אבא מוכנס לבידוד למספר שבועות, וכולם מתחננים בדמעות שהגוף יקלוט את הרקמות החדשות ולא יתפתחו זיהומים.
תוך כדי שהמוח מתפוצץ בחרדה מתקשרת המחנכת של הבכורה. "הילדה עוברת משברים." אומרת המורה. "היא נתונה בלחץ גדול מידי, קרה משהו בבית?" אמא מהנהנת. אם היית יודעת איפה אנחנו, מורה יקרה, לא היית שואלת 'אם קרה משהו בבית'. לא רק בבית, כל העולם התהפך. השמש שקעה, החיים החשיכו, אין לנו יום ואין לנו לילה. בוודאי שהילדה נתונה בלחץ. בוודאי שצריך לעזור לה ולשאר הילדים. לכו תבינו מה עובר על ילד קטן שרואה ושומע חצאי דברים, ובונה לעצמו בראש מחזות מסייטים.
המורה מוסרת שם של מטפלת רגשית, ואמא קובעת תור לילדה שלה. רק השם יודע מהיכן תמצא זמן ללכת לשם. רק השם יודע מאיפה תשיג עוד כסף גם בשביל זה.

באו מים עד נפש

הילדים באים לבקר את אבא בבית החולים, ומנופפים לו לשלום מאחורי קיר הזכוכית של חדר הבידוד. "כמו בעונש." מגדיר אחד הקטנים. ככה זה נראה בעיניים שלהם.
כשתקופת הבידוד מסתיימת אמא מציינת בינה לבין עצמה שלוש שנים מתחילת המחלה. שלוש שנים מטורפות בהן כל מה שהיה נגוז ואיננו. היא מסתכלת על בעלה והילדים ועל עצמה, שברי כלים מרוקנים מכל טיפת אנרגיה. בלי כוח היא ממשיכה לסחוב את החיים המורכבים, מבית החולים לבנק, לדבר איתם שלא יעקלו את החשבון. לדאוג לתנודות במצבי הרוח של הילדים, להכניס מכונה בעיניים עוורות מעייפות, למרוח משהו בסנדוויצ'ים ובין לבין להשיג עוד הלוואות לתרופות, ולהתחנן לבעל הדירה שידחה את תשלום השכירות. אחרי כל זה היא עוד צריכה לסעוד את בעלה ולהראות לו פנים מאירות בשעה שהיא עצמה שחוקה עד עפר. לפעמים היא חושבת בציניות, שלפני שיראו את הסוף למחלה הזו- יגיע חס ושלום הסוף שלה.
אחרי שלוש שנים מטורפות, היא מעיזה לפנות לעזרה. עד כה נקרעו לבד, מכאן ואילך- הציבור יישא עימם בצרה.
התקפות הכימותרפיה וההשתלה הותירו צל-אדם בתת משקל. אבא בעיצומו של הטיפול האחרון בעזרת השם – שעולה לבד כמה עשרות אלפי שקלים, ולאחריו יזדקק לתרופות מיוחדות ותזונה מחזקת, כדי לשקם את הנזק הקטסטרופלי שחוללו הטיפולים הקשים. ויש גם את הילדים, שכל אחד מהם זועק לעזרה, ואמא אחת סחוטה שמתמוטטת תחת העול הנפשי והכספי.

 

לסיוע למשפחה זו

ולעוד אלפי מקרי מצוקה מכל רחבי הארץ – הקליקו כאן